אומני רחוב ישראלים

@avihay_dei פאשניסטה מבוקש בעולם האופנה, טרנדולוג יחיד בתחומו.

אומנות רחוב היא בעיניי הדרך היצירתית ביותר שיש להתבטא.

ליצור אומנות שנמצאת בחוץ, ברחוב, ליד הבית, זו המתנה הכי גדולה שאמן יכול לתת לנו.

בואו תשמעו על 3 האהובים עליי אישית-

רמי מאירי

אחד מראשוני ומייסדיי ציורי הקיר בישראל,שכמעט בטוח עברתם ולא פעם אחת מבעד לעבודותיו.

את ציור הקיר הראשון שלו מאירי צייר בחוף גורדון בתל אביב בשנת 1980 וזהו אחד מציורי הקיר הראשונים(!) שנעשו בעיר.ֿ

הזיהוי העיקרי של המאירי היא בטכניקת הטשטוש גבולות בין מציאות לאשליה, הוא נוטה להשתמש הרבה באור וצל, ובעיקר בצבעי שחור לבן(מכיוון שאינם דוהים)

הציור המפורסם והשנוי במחלוקת של מאירי של הנערים המציצים בחוף שרתון בתל אביב(כהומאז׳ לסרט מציצים של אורי זוהר ואריק איינשטיין), זכה לביקורות רבות מצד פעילות פמיניסטיות (ואפילו הושחת מספר פעמים).

עיריית ת״א בזמנו החליטה למחיקתו – מאירי בתגובה אמר ״הציור מראה תרבות נאיבית שהיתה ונעלמה, היום לא הייתי מצייר אותו״, וכך בעצם גם עולם האמנות צריך להתמזג עם הקידמה של היום, עם הדעה של שיוויון ואין מקום ל״תמימות״ של פעם, שאף אחד לא היה מוטרד משום דבר – או שלא היה מספיק אמיץ בכדי לדבר על זה.

במהלך השנים בעקבות הצלחתו – התפתח לכיוונים בינלאומיים

הוא צייר ציורי קיר במקומות כמו גרמניה, בייג׳ינג, פלורידה ובואנוס איירס

עובדה מעניינת – בחלק מהאתרים צוירו הציורים מטעם מדינת ישראל שבחרה בציורי הקיר של האמן כמייצגי פן ייחודי של התרבות הישראלית.

במשך יותר מ-15 השנים הראשונות המאירי היה מצייר חינם, הוא טוען שזה היה דרך החיים שלו והוא האמין שיום אחד הוא הגיע למה שהגיע היום.

הוא מספר שבתקופה ההיא התפרנס ממכירת הפסלים האירוטיים שפיסל (כשהיה אז סטודנט לאמנות) והפכו לנרות, ויצא לרחובות תל אביב עם ארגז ובו 10 נרות כאלו, חמישה מיד נמכרו ולאחר מכן הוא עצר את המכירה.

את מה שנותר אגב, הוא העביר למפעל והזמין 10,000 עותקים.

“יצרתי קטלוג בעזרת מכון הייצוא, וזה נמכר באירופה. התעסקתי בזה שעתיים בשבוע, קיבלתי הזמנות, שלחתי את הנרות, מכרו את הנרות בחנויות סקס באירופה, והמכירות פרנסו אותי”

DEDE

אולי השם לא אומר לכם הרבה, אבל אם תעברו ליד הדולפינריום הנטוש – הציור האייקוני של שיניים על קפיץ, זה מעשה ידיו. 

הוא נולד בשנות השמונים והחל להציג את יצירותיו ברחובות העיר תל אביב בשנת 2006.

סימן ההיכר של דדה מתאפיין בדימוי של פלסטרים, המופיעים ברבות מעבודותיו, ומכאן כינויו Dede Bandaid.

כשהיה בן 13 ריסס את מפת מערכת השמש וכוכבי השמיים על קיר בית הספר שבו למד.

במהלך שירותו הצבאי הוא החל בריסוס גרפיטי ששתל בתוך אמנותו מסרים ויזואליים אנטי-ממסדיים, כגון דמויות חיילים המפריחים בועות סבון, שוטרים לבושים בבגדי בלרינה, ועוד.

לאחר שחרורו, החל לרסס ברחבי תל אביב אלמנטים כגון יונים, חיות מוגדלו, ארכיטקטורה ועוד – בכדי להעביר רעיונות ומסרים חברתיים. 

עבודותיו של “Dede” מוצגות בעיקר במרחב הציבורי, אך למרות זאת, האמן משתדל להימנע מוונדליזם. 

בסוף העשור הראשון של המאה העשרים ואחת החל Dede להציג בגלריות ובמוזיאונים בארץ, כמו  בגלריה צדיק, גלריהקישון, גלריה אלפרד, P8, גלריה זימאק, יריד צבע טרי, מוזיאון עין הוד, מוזיאון חיפה ואחרים. ולאחר מכן בגלריות בניו יורק, מיאמי, לונדון ,ברלין , רוסיה ועוד.

משנת 2014 מרבה דדה ליצור בשיתוף עם בת זוגו, ניצן מינץ (אמנית ישראלית!)  השניים הציגו את עבודותיהם המשותפות בפראג, בלגרד, לודז’, ברלין ובירידי האמנות Pulse, Context, Scope במיאמי. 

https://www.dedebandaid.com/bandaids-2

קרדיט תמונות: אתר דדה

פילפלד – PILPELED

ניר פלד נולד במאי 1985 וגדל בהרצליה, הוא אמן רחוב, צייר, מעצב גרפי ומאייר. 

דרכו התחילה כמעצב פוסטרים ללהקות ופליירים למסיבות, הצורת איור המאפיינת את פילפלד היא אמנות גאומטרית בשילוב עם אמנות גרפיטי.

קרדיט: ניר פלד-פילפלד

במרוצת השנים פילפלד זכה פעמיים בתחרות הסטריט פרינט, זכה בפרס הגרפיטי הטוב בעיר מטעם טיים אאוט וייצג ישראל בתערוכות בינלאומיות.

פילפלד משתרע על מגוון תחומי עיצוב כמו בקבוק הוודקה האייקוני שעיצב לאבסולוט והפך לפריט אספנים, מיתוג פסטיבל”רוקנרולר” במסגרתו הגיעו לארץ הפיקסיז, או עטיפת האלבום החבר ואני שאייר לפורטיס וכלי בית

יצירותיו של פילפלד נמכרות בכל העולם והוא הציג מספר תערוכות יחיד למשל: בתדר, גלריית אלנבי, בגלריה Urban Nation בברלין, ובגלריה Blackflag Art Gallery שבאינסטבול ועוד.

קרדיט: ניר פלד-פילפלד